תגית: יוסף בן-מתתיהו

בית-שאן | הטרגדיה של שמעון

פינה חדשה באתר – שעה היסטורית.

מתכננים טיול לעתיקות בית-שאן? אז כדאי שתקראו על הטרגדיה של שמעון בן-שאול ושאר יהודי העיר.

* * *

שמעון בן שאול היה יהודי אמיץ, איש גדול (פיסית) ולוחם על, סוג של גוליית יהודי. שמעון נולד כמה שנים אחרי שיהושוע מנצרת נצלב ובשנת 66 לספירה היה בשנות העשרים, נשוי + כמה בנים (לא ידוע כמה). שמעון התגורר עם משפחתו בעיר סקיתופוליס (או בית-שאן בעברית…). אביו של שמעון – שאול, היה מהאנשים הידועים וממנהיגים הישוב היהודי בעיר.  בתקופת בית שני בית-שאן הייתה עיר מעורבת, תושביה היו ברובם נוכריים, שילוב של יוונים, סורים ושומרונים. בעיר חיו יהודים עוד מאז שדוד המלך כבש את האזור ובתקופת בית שני חיו בעיר כ-10,000 עד 13,000 יהודים.

* * *

החורף של שנת 66 לספירה היה די סוער, שילוב של חוסר יציבות של השלטון הרומי בעקבות מותו של המלך אגריפס הראשון, אכזריות השלטון הרומי, קבוצות יהודיות קיצוניות וסכסוכים מקומיים בין יהודים ללא-יהודים גרמו לפריצתו של המרד הגדול.

בוקר אחד החליטו תושביה הנוכריים של קיסריה לטבוח בתושבים היהודיים בעיר ועשו זאת בהצלחה די מרובה. בעקבות זאת החלו התקפות רבות של קבוצות יהודים על ערים לא יהודיות ברחבי יהודה. בערים המעורבות לרוב טבחו התושבים הנוכריים ביהודים או שהיהודים המקומיים הצטרפו ליהודים התוקפים. אך המקרה של בית-שאן היה שונה במקצת.

האוכלוסיה המקומית בעיר החליטה לשמור על שכנות טובה ולהתייצב לצד שכניהם הנוכריים. כאשר תקופו היהודית את העיר, הם נלחמו לא רק בתושבי העיר הנוכריים אלא גם באחיהם היהודים. שמעון לחם בגבורה, הרג רבים והיה מהלוחמי העיר הבולטים, מספרים שאף מספר פעמים עצר לבדו את הכוחות היהודים שתקפו את בית-שאן.

אך תושבי סקיתופוליס עדיין חששו שהיהודים ירצו לחפר על הבגידה באחיהם וישרפו את העיר באישון ליל. בלילה הם הזמינו את תושבי העיר היהודים לחורשה הסמוכה "על-מנת לחזק את האחווה בין תושבי העיר". לאחר שהתרכזו בחורשה תקפו אותם באישון ליל, טבחו את כולם ובזזו את רכושם, עפ"י יוסיפוס נטבחו באותו הלילה כ-13,000 יהודים (יש אומרים שכנראה מדובר במספר מוגזם).

כשתקפו אותם בחורשה שלף שמעון את החרב, אך מהר מאוד שהבין שהקרב הזה חסר סיכוי. יוסיפוס מספר ששמעון צעק בקול גדול:

" אכן, בני סקיתופוליס, אני נענש כראוי על פשעי – אני ואחי אשר הוכחנו את נאמנותנו לכם בעת ההרג הנורא של בני עמנו! אנו, שחשנו מבשרנו, ובצדק, שאין לתת אמון בנוכרים, לאחר שחטאנו חטא כה חמור לאחינו – הבה נמות ארורים בידינו אנו, כי אין אנו ראויים למות ביד אויבינו. יהיה מות זה גם עונש הולם לתועבה שביצעתי, וגם יוסיף תהילה לאומץ ליבי – שהרי כך לא יוכל איש מאויבינו להתפאר שהרגני, או להתרברב אל מול גופתי המוטלת על הארץ! "

לאחר מכן הרג את אביו, את אימו, את אישתו ובניו, ולבסוף התאבד.

בפעם הבאה שאנו מוצאים תיעוד לישוב יהודי בבית שאן היא כמאתיים עד שלוש מאות שנים מאוחר יותר.

* * *

אז בפעם הבאה שאתם מסתובבים בעתיקות בית-שאן, תסכלו על השרידים, תהנו מהמבנים הרומאים המדהימים. אך תזכרו גם את סיפורם של האנשים שחיו במקום פעם, באחת התקופות המשמעותיות והמסוכנות שהיו.

פוסט אורח: תל יודפת

שנה שלמה חלפה מהפעם האחרונה שפוסט חדש עלה בבלוג הטיולים הטוב בארץ-ישראל ונדמה כאילו זה היה אתמול… בעקבות חוסר מוטיבציה של מערכת האתר (מירונקל'ה), חוסר רצון של העוזר הראשי למערכת (אודי) וחוסר יכולת של המשנה הראשי לעוזר הראשי של מערכת האתר (החכם לינצ'ין) ביקשנו מיעלול תעלול לכתוב פוסט אורח בנוגע לטיול האחרון בתל יודפת. הנה הוא לפניכם.

* * *

שישי בבוקר, יום יפה, אימא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון!! אז זהו – שלא, במקום לקנות לי בלון יצאנו לטייל.

בבוקר יום שישי יצאנו לטייל בצפון הארץ, בשעה 08:04 יצאנו מהבית והתחלנו לנסוע לכיוון צפון. אימא ואבא שרו לי שירים טיפשיים ולא נתנו לי לישון, אבל בכל זאת הצלחתי להירדם קצת. התעוררתי כשהגענו לצומת אלונים ושם פגשנו את גלעד (וההורים שלו), תמר (וההורים שלה + שאול), מיקי (וההורים שלו) ובחור חדש שקוראים לו איתי (אימא אומרת שאבא של איתי הוא החבר הדימיוני של דוד ניר, אבל לי הוא נראה די אמיתי…).

משם יצאנו בשיירה בנסיעה מאוד מאוד מאוד איטית לכיוון יודפת. הנסיעה הייתה כל כך איטית שהתחלתי לצעוק: "אאאאאאאאאבבבבבבבבאאאאאאאאא ביייייי בוווווו אהההההה !!!" מרוב שעמום. לבסוף הגענו למרגלות הישוב יודפת, אבא שם אותי על הבטן והתחלנו ללכת.

מסיבה שלא ברורה לי את גלעד ותמר שמו על הגב, איך בדיוק הם אמורים לראות ככה את המסלול?? תראו איך תמר מתאמצת לראות משהו…

היי היי היי תרשו לי פה להתערב. בתור המבוגר האחראי..ההמ הההמ. אני ראיתי הכל, בעיקר כבשים ואת השיער הג'ינג'י של אבא שלי. הבעיה התחילה כשאבא של יעלול התחיל לספר על כל מיני דברים לא ברורים ממזמן מזמן לפני שהחכם לינצ'ין נולד. ברגע שהוא פתח את הפה פשוט נרדמתי…

אבל אבא ואמא סיפרו לי שהוא סיפר על יוסף בן-מתתיהו ועל יוספוס פלאוויוס (למרות שנראה לי שהם אותו בנאדם, אבל אני לא סגור על זה..) שהיה גם אלוף פיקוד צפון של פעם וגם היסטוריון וגם אופורטוניסט. הוא היה שם על התל ונלחם ברומאים. הוא בנה חומה גדולה גדולה כדי שהרומאים לא יצליחו לירות ולהתקרב ליודפת.

אבל אז בא הבוגד התורן ובשביל מטרנה וסימילאק גילה לרומאים את כל הסודות והם הצליחו לכבוש את התל.

אממ… כן… ששי נרדם אני אמשיך… אממ… אחרי שאבא שלי הסביר כול כך יפה (כי אבא שלי הוא הכי בעולם ואבא שלי הטוב מכולם!) עלינו לתל יודפת וראינו את שרידי הישוב ובור המים. משם ירדנו לעמק והתחיל להיות חם, אבל ממש ממש חם, ואמרתי לאבא שישים לב שאמא שותה ועומדת בצל.

אח"כ התחלנו לעלות בשביל הצר עד שהגענו למרגלות הר עצמון. עקרונית המסלול ממשיך משם במעלה ההר עד הפסגה, משם אפשר לראות נוף מדהים של בקעת בית נטופה, אח"כ יורדים לשני מעיינות ואז חוזרים למכוניות. אבל אימא שלי ואימא של גלעד "המליצו" לאבא לפנות ימינה לכיוון המכוניות במקום שמאלה לכיוון ההר…

אחרי הליכה קצרה בשביל הגענו חזרה למכוניות והתחלנו לנסוע, אני לא כל כך סגורה לאן נסענו כי אבא הסתובב הרבה, אבל בסוף הגענו לאיזה גן אירועים וכולם התחילו לאכול שיפודים. חוץ מדוד ניר שאכל מוגבץ וממני, שאכלתי מרק (טעים טעים). אח"כ נכנסו שוב למכונית והדבר הבא שאני זוכרת זה את אבא ואימא מכניסים אותי לאמבטיה…

שלכם,

יעלול תעלול וגלעד שנדחף לי באמצע.